משנת ארץ ישראל על משנה זבחים י״ב:ב׳

2 לפי כתב-יד קופמן

3 כל שלא זכה המזבח בבשרה – ניסוח זה מסורבל ובא בעקבות הניסוח במשנה הקודמת. הכוונה לשני מרכיבים. לקרבנות שלָמים, שהבעלים אוכלים בשרו להוציא את חזה התנופה ושוק התרומה – להלן מ"ג, וכן לכל קרבן שנפסל. לפי המשך הדרשה המשנה מתמקדת בעולה שנפסלה. לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש – ויקרא ז ח, עולה שעלת לאיש – ולא עולה שנפסלה. הפסוק המלא הוא: "והכהן המקריב את עֹלת איש עוֹר העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה". הפסוק יוצר אפוא זיקה ברורה בין ההקרבה חז"ל פירשו שעיקרה זריקת הדם לבין עור הקרבן, ואם העולה לא עלתה לאיש הרי שאין לכוהן זכות לעור. עולה שנישחטה שלא לשמה אף על פי שלא עלת לבעלים עורה לכהנים – העולה עצמה כשרה, אבל לא עלתה לבעלים לשם עולה לעיל פ"א מ"א. אחד עולת האיש ואחד עולת האשה עורותיהן לכהנים – אף שנאמר "עלת איש" והיה מקום לדייק "איש" ולא אישה.

4 בתוספתא שנויה ההלכה של משנתנו במחלוקת: "1. שחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, הואיל ולא זכה מזבח בבשרה לא יזכו הכהנים בעורה. 2. עולת הקדש אין עורה לכהנים, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים עורה לכהנים. 3. רבי יוסי ברבי יהודה מוסיף אף של גרים ושל נשים ושל עבדים, שנאמר 'עולת איש', פרט לאלו. אמרו לו, והלא כבר נאמר 'עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה', אם כן למה נאמר 'עולת איש'? אלא עולה שעלתה לאיש עורה לכהנים, ושלא עלתה לאיש אין עורה לכהנים" פי"א ה"ח, עמ' 496. ההלכה הראשונה מדגימה את הניסוח המופשט שבמשנה. ההלכה השנייה מדייקת שקרבן הבא מן ההקדש, ולא מתרומה של איש מוגדר, אין עורו לכוהנים. לא נאמר למי שייך העור, אולי למקדש עצמו – כל זאת לדעת רבי יהודה. הלכה זאת עומדת בניגוד למשנת שקלים שבה שנינו שקרבן נדבה הבא מקופת הציבור עורו לכוהנים. ההלכה השלישית משקפת מחלוקת על המשנה. רבי יוסי חולק וסובר שעור הקרבן של נשים אינו מגיע לכוהנים. הוא אינו קובע למי מגיע העור, והיעדר התייחסות לשאלה זו מחשיד את כל ההלכה כתאורטית. מכל מקום, חכמים חולקים עליה וטוענים שהפסוק נחוץ לדרשה אחרת, ואי אפשר להעמיס עליו את הצמצום המגדרי. מבחינה תאולוגית עמדתו של רבי יוסי מרחיקת לכת. יש בה ביטוי לכך שגר ואישה אינם אנשים שווי ערך מבחינת נגישותם לקודש. הקרבן שלהם אינו עולֶה, הוא אינו קרבן רגיל ושונה מזה של איש המקריב קרבן.

5 בבבלי מצוי נוסח אחר של המחלוקת שבתוספתא: "תנו רבנן: 'עולת איש' – פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: פרט לעולת גרים. מאי פרט לעולת הקדש? אמר רבי חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות" קג ע"א. הנשים אינן נזכרות כלל, ורבי יהודה ורבי יוסי, שבתוספתא עסקו בנושאים אחרים, חולקים ביניהם. לא ברור האם זו מחלוקת בהלכה או מחלוקת בפירוש המדרשות בלבד.

6 הדרשה חוזרת בספרא וכוללת נושאים רבים: "א 'והכהן המקריב את עולת איש', פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה, רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אף עולת הגר. 'עולת איש', אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר 'עור העולה', ריבה. אם כן למה נאמר 'עולת איש'? עולה שעלתה לאיש, פרט לשנשחטה חוץ למקומה. ב יכול שאני ארבה אף אם נשחטה שלא לשמה, הואיל ולא עלתה לבעלים לשום חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה, תלמוד לומר 'עור העולה', ריבה" ספרא, צו פרק ט ה"א-ה"ג, לג ע"ד - לד ע"א.

7 ההלכה הראשונה מביאה את הברייתא בנוסח הבבלי, אך כאן הניסוח שלם ומובנה יותר, ומופיעה בו גם דרשה מנוגדת שלפיה הביטוי "עלת איש" כולל גם נשים וגרים. המחלוקת מוכיחה שבוודאי אין כאן ביטוי לפרשנות שונה למקרא, אלא עמדות דתיות עקרוניות שונות ביחס לאישה ולגר. ברצונם של חכמים "איש" הוא דווקא איש, ולא אישה, וברצונם "איש" הוא שם כללי לכל בן אדם ללא הבדל מין. המשך ההלכה שייך למשנה הבאה, ונדון בו בפירושה.

8 בפירושנו לתמורה פ"ג מ"ד נדון בשאלה למי בדיוק ניתן העור, אך ברור שהוא שייך לכוהנים. זה גם הרקע להלכה במשנת מעילה פ"ב מ"ד.